כל הזמן היו סימנים

 

"אקט הלידה הוא המקור הראשוני לכל החרדות." זיגמונד פרויד.

 

בטן ענקית, צירים מתנדנדים, התקדמות איטית, ובטן ענקית כבר ציינתי?
במישוש היה נראה לי 4. לא נבהלתי, זכרתי 4 וחצי קילו מהלידה הקודמת, שהייתה פשוטה וללא בעיות.
לקח לתינוק המממווון זמן להגיע לשם. שלומית השתמשה בגלעד ככסא לידה. פטנט. אני ממול, רואה את הראש מתקרב ומתחיל לצאת, ונעצר. נעצר לפני הסנטר. או-או. נעצר לפני שכל הראש בחוץ.

טוב, בלי פניקה.

הוא יֵצֵא בציר הבא.

לפעמים הראש סתם נשאר עוד ציר בשלב הזה. תרגיעי.

עוד ציר. הראש לא זז לשום מקום. תקוע. אין מילה אחרת לתאר את זה. ת-ק-ו-ע. ראש ע-נ-ק.

תנשמי עמוק, את יודעת מה לעשות בכליאת כתף.
—- "בציר הבא תלחצי חזק"
לא זז.
עוד פעם,
לא זז.

"אם מצאתי אלף דרכים שלא עובדות, לא נכשלתי. כל ניסיון שכשל הוא עוד צעד קדימה" תומס אלווה אדיסון

כליאת כתף, הסיוט של כל מיילדת – הכתף שאמורה להסתובב למנח אורכי ואז לצאת, נתקעת מאחורי עצם הפוביס, והדרך היחידה לחילוצה היא אם היא תזוז משם. אחת הדרכים היא להזיז את היולדת, לגרום לתנועה באגן, לשנות את המצב התקוע.

—- "תעלי על המיטה, בזריזות, תעמדי על הברכים והידים" (שלב ראשון בניסיון חילוץ הכתף – Gaskin maneuver)

 

שלומית מדלגת לעמידת שש, לוחצת בציר. אני מאחוריה, מרוכזת בראש. לא זז.

—- "תשכבי על הגב"

אני מחלקת הוראות לשתי המלוות לקרב את הברכיים לראש, McRoberts Maneuver, התנוחה השגורה בחדרי לידה (לא רק כשרוצים לשחרר כתף כלואה). המטרה – הגדלת המרווח בין עצמות האגן, "לעשות מקום", ואז לדחוף את הכתף מתחת לעצם הפוביס.

היד הימנית של פועה לוחצת מעל עצם הפוביס.
יותר חזק….לא יותר מדי כוח, רק לא להזיק… אולי כיוון אחר… לא צריך…… הנה הוא בא.
הראש הענק בידים שלי, צוואר קצר נבלע בחגורת כתפיים שלא מביישת מתאבק סומו שופע. הגוף לא יוצא בקלות, לא "מחליק". עוד ועוד גוף ועוד קצת, עד שכולו בחוץ. ישתבח שמו.
הוא לא מרוצה. היה לו קשה. הוא בוכה, בכי קשה, מרוסק, סדוק, צרוד.
שלומית מחבקת, מנחמת, מלטפת. אני עושה סקשן ונותנת חמצן.
קח ילד, תהיה מפסוט.
והזמן עובר. יאללה, תתאושש.
ארניקה מתחת ללשון עוזרת קצת. גם שלומית מקבלת.
השליה כבר בחוץ והתינוק עדין מתלונן. רק עם חמצן מפסיק לבכות. לא מסכים להיגמל ממנו.
"אולי מים קרים וחמים לסרוגין?" (ברוסיה התנהג ברוסית)
שלומית לא רוצה.
עוד אפשרות טיפול – הומאופטיה. אני נותנת את מה שנראה לי כמתאים.
שקט. יותר טוב.
לא יאומן – מחפש לינוק, ומקבל.
אני עוד מחזיקה לו את החמצן כלא מאמינה לפלא. נו, באמת, אם היה לו קשה לנשום הוא לא היה יונק. נכון.
זהו. הוא בסדר.
4820 גרם של ילד מרוצה.

 

 "דברים תמיד נראים בלתי אפשריים עד שהם נעשים."  נלסון מנדלה